אני הנכדה השישית של סבתא מרים, עליה השלום. היא גידלה שני בנים לתפארת, והבן השלישי קצת מרדן וסירב ללכת בדרך הנהוגה, דהיינו להתחתן, להביא ילדים לעולם, לקנות דירה, או בכלל זה לעזוב את בית אמא ואבא בגיל 41...
לסבתא מרים לא היה אכפת, כמה שיותר אנשים בבית, מה טוב, הייתה אומרת, ותמיד אהבה לארח ביד רמה, לבשל ארוחות שישי מכל טוב ולא נתנה לאורחים לעזור בהרמת פירור כשהם בביתה.
אין מה לומר, סבתא מפנקת ומקסימה שאין לשער, אבל אני משוחדת, כי זו הסבתא שלי.
כשחלתה הייתה כבת 74, המשפחה הקרובה החלה לדבר על ניהול המאמרים שלה אחרי לכתה. לי היה קשה מאוד לשמוע את הדברים הללו, היות ורציתי להאמין שזו רק מחלה חולפת, המצריכה רק מנוחה טובה למשך כמה ימים והופ, סבתא תשוב לעניינים ולבישולים.
נראה כי גם סבא ברוך רצה להאמין בכך, אבל הרופאים, וכך גם סבתא מרים, ניבאו אחרת.
דווקא דוד בני הוא זה שישב עם אמא והציע לה לחשוב על כתיבת מאמרים ידעתי שבני ידרוש לחלק את נכסיה של סבתא בין שלושת האחים, ודוד עמי, שהתגורר אצלה כשעוד הייתה על משכבה, יבקש לנכס עבורו את כל ה ירושה שלה, בהיותו חסר כל.
אם סבתא הייתה גוערת בו כדי שילמד וירוויח מקצוע הגון לא היינו צריכים לדאוג לו כל החיים, אבל אמא תמיד מגנה על ילדיה, לא כך?
אחרי שלושה שבועות בערך הדלפק על דלתנו כותב מאמרים בחינם שדוד בני שכר בשם סבתא.
מסבר שזו החליטה לפרסם את המאמרים עוד בעודה בחיים, ורצתה למנוע אי נעימויות, כצפוי, בעתיד. אז גילית כי יש לי סבתא מדהימה, לא שהייתי צריכה לחכות לראות את הירושה שנתנה לי בכדי לדעת זאת, אבל גילית שגם בימיה האחרונים נשארה צלולה, ובעיקר חכמה. חילקה את העזבון בין כולנו באופן שווה, אך הגון, וגרמה לכך שתמיד נשאר משפחה מאוחדת, מגובשת, ונלך בדרכה.
בערב ראש השנה היא הלכה לעולמה. קברנו אותה בבית העלמים לצד עץ הברוש שכל כך אהבה, יהי זכרך ברוך ודרך צלחה סבתא יקרה.
סטודנטית לתקשורת וייעוץ ארגוני, בת 28, אוהבת להביע דעה ויש לי לי תמיד יותר ממילה אחרונה לומר.
